מפעלי הטיהור, ולא צריך להיות מומחה אקולוגי כדי לדעת זאת, מקבלים תפקיד מהותי בשמירה על איכות הסביבה. המדובר הוא במתקנים אשר, ברמה הכללית, נועדו להוציא את כל אותם חומרים המוגדרים כמזהמים ממי הביוב, וזאת במטרה מוצהרת להפוך את הסביבה לנקייה ולבטוחה. אנחנו נתייחס כאן לדרכים העיקריות באמצעותן מתבצע הטיהור הלכה למעשה, ולתפקידם של המפעלים שלוקחים על עצמם את המשימה.
קווים לדמותם של מפעלי הטיהור
טיהור שפכים, אם כן, הוא שם כולל למגוון תהליכים ברמה הפיזיקלית, הכימית או הביולוגית שנועדו להוציא זיהומים מסוגים אלה ממי הביוב. התוצאה של הליך הטיהור היא סביבה שבו כמויות הפסולת הנוזלית והמוצקה נמוכות במיוחד, כך שניתן להשתמש בהם בחקלאות, או אפילו להזרים אותם לנחלים השונים, מבלי שיעלה חשש לזיהום.
מתקני טיהור השפכים נועדו לנקז אליהם את כלל השפכים המגיעים אליהם ממערכת הביוב. הדבר נעשה בפועל בשיטת הבוצה המשופעלת, המבוססת על הזרמת אוויר בצורה מכנית לאגני האיוורור, אשר מצויות בהם חיידקים פעילים – אלה יפרקו את התרכובות, כך שיהפכו לביומסה או לגז. בהמשך הדרך, כפי שנראה מיד, יועברו המים לאנגי השיקוע, בהם ייעשה הליך ההפרדה של אותם מוצקים מרחפים, עד לקבלת קולחים.
ברוב המקרים, מדובר כאן על הליך הטיהור האינטנסיבי, הכולל בתוכו שלושה שלבים עיקריים. בשלב הטיפול הראשוני יתבצע סינון בסיסי של הכספים ושיקוע ראשוני. לאחר מכן, בשלב הטיפול השניוני, יפורק החומר האורגני אשר בשפכים, יורחקו מהמים כל אותם מוצקים מרחפים ויתבצע הליך חיטוי ראשוני. שלב הטיפול השלישוני כולל בתוכו מגוון פעולות לשיפור נוסף של איכות הקולחים, לרבות סילוק חנקן, סילוק זרחן או סינון בלחץ.
סוג אחר של מפעלי טיהור הם מה שמכונה "אקסטנסיביים", ואשר פעילותם מבוססת על שילוב בין בריכות ייצוב אנאירוביות עמוקות לבריכות אארוביות רדודות. בריכות אלה מכילות אצות, המספקות למים חמצן, מה שמביא לפירוקם של המזהמים מהם. שיטה זו נחשבת לפשוטה יותר לתפעול, ומתבצעת ברובה באופן אוטומטי, מבלי מעורבות של יד אדם. מצד שני, איכות הקולחים המתקבלת כאן נמוכה ביחס לשיטה הקודמת.
התמונה בישראל: מגוון רחב של מתקני טיהור שפכים
טיפול בשפכים אינו דבר חדש, כמובן, אם כי דומה כי המהפכה הסביבתית שהתרחשה במהלך ההיסטוריה, כמו גם נזקי הסביבה ההולכים ומצטברים, הגבירו את המודעות לחשיבותה עוד יותר. בישראל ניתן למצוא מגוון רחב של מתקני טיהור, חלקם פועלים ברמה אזורית. הדוגמא המוכרת ביותר היא מפעל השפד'ן (שפכי גוש דן), המטפל בשפכים של שטחים עירוניים מאוכלסים במיוחד, כמו גם אזורי תעשייה שלמים. צנרת זו מתפרשת על פני כ-100 קילומטרים, בקטרי צינורות שונים, בין רידינג שבצפון תל אביב ועד למכון הטיהור, הממוקם בנחל שורק.
סוג אחר של מפעלי טיהור פועל בהיקף קטן הרבה יותר, ומיועד בעיקרו של דבר לצרכים נקודתיים – למשל, טיפול בשפכים של מפעל תעשייתי מסוים. מתקנים אלה נחשבים לפשוטים מאד לתפעול על ידי אנשי המפעל, והם מבצעים את פעילותם באופן שקט, מבלי לפגוע בהליכי העבודה במפעל, ולרוב גם ללא מטרדים סביבתיים או ריחות שאינם נעימים.
חשוב להדגיש כי במשך שנים ארוכות, שיטת הטיהור המקובלת בישראל התבססה על בריכות חמצון. המדובר הוא במקווי מים אליהם מנקזים את השפכים הביתיים, לרוב של יישובים קטנים. הבריכות מסלקות, בהליך החימצון הביולוגי (מבוסס על קשרי הגומלין שבין אצות ירוקות לבין מיקורואגניזמים), את החומר האורגני שנמצא בשפכים. כיום, הליך זה מאפיין בעיקר יישובים קטנים ומבודדים, אשר אינם מקושרים למערכות הטיהור המאסיביות יותר.
